לא מחבקים עצים – פעילות וזהות סביבתית בקיבוץ בעמק יזרעאל

מחקר זה עוסק בפעילותן ובזהותן הסביבתית של שתי קבוצות הפועלות זו לצד זו בקיבוץ גבעות  שבעמק יזרעאל: חקלאים ופעילים סביבתיים. קבוצת החקלאים מונה כעשרה גברים, ברובם בני הדור השני של הקיבוץ, כמעט כולם חסרי השכלה אקדמית, כמחציתם  קרובים לגיל פנסיה. מעבר לעבודתם השגרתית, עוסקים החקלאים ביוזמתם בטיפול בפסולת לא חוקית בשטחים הפתוחים סביב קיבוצם, מביעים ידע רב בענייני סביבה וטבע ומבטאים ביקורת כלפי גופים "ירוקים". הפעילים הסביבתיים הם קבוצה של 20 גברים, רובם בני הדור השלישי של הקיבוץ ומקצתם תושבים שנקלטו כבני זוג של נשים מהקיבוץ, בעלי השכלה אקדמאית ואבות צעירים, שעובדים מחוץ לחצר המשק וגרים בדירות ישנות המוגדרות כזמניות. חברי הקבוצה, ששמה "גבעות ירוקה" , מתפעלים מערך לאיסוף הפסולת הביתית האורגנית בקיבוץ והפיכתה לקומפוסט. לקבוצת גבעות ירוקה, אף שאינה עוסקת בחקלאות, יש זיקה לחקלאות בשל אופי פעילותה וכן מעצם העובדה שרוב חבריה עבדו בעבר או עובדים בהווה בענפי החקלאות של קיבוצם. כמה מהחקלאים פעילים בקבוצת גבעות ירוקה, אחרים ביטאו הערכה ותמיכה ביוזמה זאת המתרחשת בחצר הקיבוץ.

השאלה המרכזית במחקר היא האם קיימים הבדלים בגישתם של החברים בשתי הקבוצות לסביבתנות על רקע שוני בשיוך הדורי והמקצועי מחד גיסא ודמיון בסביבה התרבותית מאידך גיסא. שאלה נוספת היא האם הביטוס "ירוק" עשוי להסביר את הפעילות הסביבתית בקיבוץ גבעות, או שמא מדובר במרכיב הביטוסי אחר. ייתכן שניתן יהיה ללמוד מהממצאים האם ניתן לצפות היתכנות של קבלת אורח חיים סביבתי או התנגדות לו בקנה מידה גדול יותר בחברה הישראלית, ובעיקר בחברה הכפרית ובקרב חקלאים, ובתוך כך להבין מאבקי כוחות בחברה הקיבוצית. 

מיקומו של קיבוץ גבעות בעמק יזרעאל מספק לחבריו הזדמנויות ואתגרים סביבתיים הקשורים לאופיו החקלאי של האזור, לעושר ערכי הטבע שבו ולמארג היישובים שקיבוץ גבעות הוא חלק מהם – קיבוצים, מושבים, יישובי בדואים וקהילות עירוניות. מבחינה היסטורית קיבוץ גבעות הוא חלק מההתיישבות היהודית הציונית החקלאית בעמק יזרעאל ומההיסטוריה של התנועה הקיבוצית, דבר שיש לו משמעות בהיבט של ההביטוס של משתתפי המחקר. בהווה מתרחשים בגבעות תהליכי מעבר מדגם הקיבוץ השיתופי הקלאסי לדגם הקיבוץ המתחדש, שמשמעותם שונה עבור בני הדורות השונים. במקביל להשתנות הקיבוץ, חל גם שינוי במעמדה של החקלאות ושל ההתיישבות החקלאית בישראל ותהליכים אלה כרוכים זה בזה. 
הבחירה בסביבת מחקר חקלאית נובעת מהעובדה שהחקלאות היא תחום המושפע מהסביבה ומשפיע עליה במידה רבה, והחקלאים, בין אם הם בוחרים בכך ובין אם לאו, הם שחקנים סביבתיים משמעותיים (Carson, 1963; Lawhon Schwartz, 2006; Tal, 2007; Clay, 2013; Dentzman, Kunderson Jussaume, 2016 ואחרים). 

התמקדות המחקר בקיבוץ נובעת מכך שהקיבוצים בישראל מחזיקים ברוב שטחי החקלאות במדינה ולכן לקיומו של אתוס סביבתי בתרבות הקיבוצית עשויה להיות משמעות רבה לאיכות הסביבה ולשמירת טבע בישראל. קיומו של אתוס כזה או היעדרו עשויים להשפיע לא רק על פעילותם של החקלאים חברי הקיבוץ, אלא גם על שחקנים סביבתיים נוספים בחברה הקיבוצית, שכאמור נמצאת בתהליכי שינוי ממושכים ומשמעותיים. כחוקרת תרבות לא בחנתי את השפעתה של החקלאות על הסביבה בהיבטים כמו זיהום קרקע ומים, השפעה על המגוון הביולוגי וכדומה, אלא את מקומו של השיח הסביבתי בזהותם ובפעילותם של החקלאים ושל אנשי גבעות ירוקה. 

עבודה זאת מבוססת על 17 ראיונות פתוחים שנערכו עם חברים בשתי קבוצות המחקר, תומללו ונותחו בכלים של חקר השיחה, ועל תצפיות אתנוגרפיות שנערכו במסגרת כ-50 ביקורים בקיבוץ גבעות. הממצאים מאששים את השערתי, כמוסבר למעלה, שפרקטיקות סביבתיות אינן נובעות בהכרח מזהות סביבתנית ויכולות להיות תוצר של זהויות תרבותיות אחרות; פעילות סביבתית חיובית עשויה להיות כלי לצבירת הון סמלי כל עוד היא הולמת את חוקי השדה שבו מצוי השחקן החברתי. ממצאים אלה מצביעים על כך שבהיבט הקבוצתי, פעילות סביבתית עשויה לשמש כאמצעי לקביעת גבולות סמליים ופיזיים המבדלים את הקיבוץ במרחב האנושי והגיאוגרפי שבו הוא נטוע.
עבודה זאת כוללת שלושה פרקי ממצאים: הפרק "החקלאים: מרחב וניקיון" מציג את הסביבה הפיזית והאנושית שבה פועלים חקלאי קיבוץ גבעות, שרבים מהם נאבקים כאנשי מקצוע על מקומם הן בתוך הבית הקיבוצי והן בחברה הישראלית; הפרק "גבעות ירוקה: התנדבות וזבל" עוסק בקבוצת המתנדבים שמטפלים בפסולת האורגנית בקיבוצם ובתוך כך עוסקים במיצוב עצמי בתוך קהילה שבה הם מבקשים להעמיק את שורשיהם; הפרק "פרות כמסמנות גבול" מציג את תפקידו הסמלי והממשי של עדר הבקר של קיבוץ גבעות כמסמן את קו הגבול בין הקיבוץ ובין המרחב "האחר" המקיף אותו, ובעיקר מול שכניו הבדואים.