גגות ירוקים

בעתיד הלא רחוק, כאשר נמריא מנמל התעופה בן גוריון או ננחת בו, נוכל לצפות מבעד לחלון במראה חדש: בין הגגות המוכרים, שחורים, אפורים ואדומים, יצוצו עוד ועוד "גגות ירוקים" מסקרנים ומושכי עין. גגות שיכוסו בשכבה עבה של צמחים ירוקי-עד.

 

כך, בכל אופן, צופה ומקווה אורנה שווייצר, סטודנטית לתואר שני בביה"ס ללימודי הסביבה ע"ש פורטר. "הגגות הירוקים נבחנו במקומות רבים בעולם, והוכח כי הם מצמצמים באופן משמעותי את צריכת האנרגיה של הבניין," היא מסבירה. אך האם הם מתאימים לתנאי הסביבה הייחודיים של ארצנו? אורנה החליטה לחקור את הסוגיה. 

עבודת המחקר של אורנה יצאה לדרך, בהנחייתם של פרופ' יואב ויזל  ז"ל מהמחלקה למדעי הצמח באוניברסיטת תל אביב ופרופ' אביתר אראל מהמכון לחקר המדבר באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מאחר ולא היה באפשרותה להתקין גגות חדשים  על בניינים של ממש, בנתה אורנה חמש  קוביות בגודל 1X1X1 מטר,  ויצרה בתוכן תנאים המחקים תנאי מגורים במבנה רגיל.

 

בשלב הבא בחרה אורנה בארבעה סוגי צמחים שמתפרסים על הקרקע, ומשגשגים בתנאי האקלים הישראלי, ושתלה כל אחד מהם על המשטח העליון של אחת הקוביות.  קוביה אחת מהחמש  נותרה ללא צמחיה, וכוסתה אך ורק בשכבת אדמה . היא הציבה את הקוביות בחוץ, ועקבה אחר הטמפרטורות המשתנות בחללים הפנימיים של   'הבניינים' המאולתרים . על פי הצפי, הצמחים שנשתלו על 'הגגות' אמורים היו ליצור בקוביותיהם תנאים חמימים בחורף וקרירים בקיץ – זאת בהשוואה לקוביה שנותרה חשופה מצמחיה. כמו כן ביקשה החוקרת להשוות בין הצמחים השונים, ולקבוע אילו מהם מתאימים ויעילים יותר בתנאי האקלים הישראלי.

 

בתום מעקב של שנה וחצי נרשמו התוצאות: ביצועיהם של 'הגגות' הירוקים היו טובים לעין ערוך מאלה של 'הגג' נטול הצמחיה – פער שהתבטא במספר מעלות, בעיקר בחודשי הקיץ הלוהטים. העשב שקירר את החלל הפנימי בצורה היעילה ביותר היה עשב הקיקויו, ולמקום השני, בהפרש קטן, הגיעה אפטניה לבובה  (Aptenia cordifolia). שני הצמחים האחרים, שנבחרו בשל עמידותם הגבוהה למים מלוחים, גילו כושר בידוד נמוך יותר.

 

עם זאת, על אף יעילותו המוכחת, מתברר שעשב הקיקויו אינו הבחירה המומלצת לגגות ירוקים בישראל. "ראשית," אומרת אורנה, "מדובר בסוג של דשא, הדורש עבודת תחזוקה מרובה, דישון וכיסוח תקופתי. שנית, הקיקויו זקוק לכמות גדולה של מים, ולכן אינו מתאים לארצנו הצמאה והמתייבשת. האפטניה, לעומתו, דורשת רק מעט טיפול ומעט מים." מסקנתו הסופית של המחקר היא, אם כן, שאפטניה לבובה היא הצמח המתאים ביותר לגגות ירוקים בישראל. דיירי בניין שגגו מכוסה בצמח זה ייהנו בקיץ מטמפרטורה נמוכה בשלוש מעלות צלסיוס מזו השוררת בבניין רגיל.  זהו הפרש משמעותי שניתן בהחלט לחוש בו, ואשר יצמצם באופן ניכר את צריכת האנרגיה של המבנה.

 

לזכרו של פרופ' יואב ויזל ז"ל

בפברואר 2010, לקראת סיום עבודת המחקר של אורנה, נפטר בפתאומיות פרופ' יואב ויזל, אחד משני המדענים שהנחו אותה בעבודתה. פרופ' ויזל, בן 79 במותו, היה מומחה עולמי בתחומים של צמחים עמידים במלח ומערכות שורשים. במהלכה של קריירה מפוארת וארוכת שנים הוא חיבר עשרה ספרים וכ-300 מאמרים מדעיים. על אף שיצא רשמית לגמלאות לפני למעלה מעשר שנים, הוא המשיך להיות פעיל כתמיד, ולא נעדר מעבודתו אפילו ליום אחד.

 

בשנים האחרונות, במסגרת ביה"ס ללימודי הסביבה ע"ש פורטר, כיהן ויזל  כמנהל-שותף של מחקר ישראלי-איטלקי, שבחן אפשרות להיעזר בעצי אשל במאבק נגד תהליך המדבור העולמי. שותפו לפרויקט היה תלמידו לשעבר ועמיתו בהווה, פרופ' אברהם אשל. השניים נהגו לקום עם שחר, לנסוע חמש שעות לקיבוץ יוטבתה הסמוך לאילת, כדי לבדוק את חלקת האשלים שלהם, ועם ערב לנהוג כל הדרך חזרה לתל אביב. כך שוב ושוב, מספר פעמים בכל חודש, ממש עד יום מותו של פרופ' ויזל.

 

"הפרויקט הזה נולד והתקיים רק בזכות יואב," אומר היום פרופ' אשל. "היו לו קשרים אישיים עם עמיתים איטלקים, והוא היה זה שבחר את עצי האשל למחקר." בסופו של דבר זכה הפרויקט להצלחה רבה, וכיום מתכננים האיטלקים מחקר המשך בהיקף גדול הרבה יותר, במדבר סהרה.

 

גם אורנה שווייצר, שזכתה להיות מתלמידותיו האחרונות של ויזל, זוכרת אותו כאדם מיוחד. "הוא דרש הרבה, והיה מאוד קפדן, אבל במהלך הזמן למדתי להעריך זאת מאוד," היא מספרת. "הוא נתן לי השראה למחקר שלי, וגם לימד אותי איך לבצע מחקר. למעשה, הוא לימד אותי מהו מדע."

 

"ליואב היו רעיונות מבריקים, אך תרומתו לא הסתכמה בכך," נזכר פרופ' אשל. "היה לו גם ידע מדהים בבוטניקה קלאסית. יכולתי לשאול אותו כל דבר, ותמיד הייתה לו תשובה. עכשיו אין לי את מי לשאול."