מה להם ולשטחים הפתוחים? שיתוף הציבור בהכרזה על מרחב ביוספרי רמת מנשה; היבטים תרבותיים ואקולוגיים

שמורה ביוספרית היא רעיון המקודם בעולם על ידי אונסק"ו, גוף החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, ומטרתו שימור מגוון גנטי מקומי, תוך שיתוף האוכלוסיה בתהליכי פיתוח בני-קיימא. ההסטוריה של שמירת הטבע בעולם מראה כי במקרים רבים כאשר בחירת האזורים הראויים לשימור נעשתה "מלמעלה", כלומר – באמצעות מוסדות תכנון ומחקר וללא הדברות עם התושבים המקומיים, הפכו התושבים לאויביה הגדולים ביותר של השמורה. לאור זאת התפתח מודל של שמורות ביוספריות בהן ניתן יהיה לשמור על אזורים בעלי תרומה למגוון הביולוגי העולמי, תוך שיתוף האוכלוסיה המקומית ומעורבותה בהקמה ובניהול המרחב לתועלת התושבים בהווה ובעתיד.

במחקר זה נבדקה היתכנות שמירת הטבע באזורים אשר סמוך להם חיה, פועלת ומתפרנסת קהילה. המחקר מתמקד במועצה אזורית מגידו, אשר ראשיה הובילו תהליך ציבורי לו היו שותפים תושביה, כמו גם בעלי ענין וקנין נוספים, ובו החליטו על תכנית אב לקיום מרחב ביוספרי בגבולות המועצה. אחת ממשמעויות התהליך הינה התחיבות מול אונסק"ו לכך שחלק מהשטחים בתחומי המועצה האזורית יקבלו מעמד של שמורת טבע. משמע, באזורים אלו המכונים אזורי ה"ליבה", לא יתאפשר פיתוח, אלא רק לימוד ומחקר בהיקף מצומצם.

מרחב ביוספרי רמת מנשה הוא המרחב הביוספרי הראשון בישראל אשר הקמתו נעשתה בשיתוף הציבור. זהו המחקר הראשון הבוחן את תהליך ההקמה של מרחב ביוספרי בישראל באופן אינטר-דיסציפלינרי. חשיבותו הינה בקידום הגישות לשמירת השטחים הפתוחים והמגוון הביולוגי בישראל ובשיפורן.

מועצה אזורית מגידו המורכבת משלושה-עשר ישובים כפריים, מהם תשעה קיבוצים, ממוקמת מדרום לכרמל, בין מועצה אזורית אלונה (מזרחית לזכרון יעקב) לעמק יזרעאל ומצפון לואדי עארה. כתשעים אחוז משטחה הם שטחים פתוחים המשופעים בשטחי בתה, שדות חקלאיים, נחלים, מעיינות ויערות, ובכך מהווה "ריאה ירוקה".

כעשרה אחוזים משטח המועצה, שהם חלק מהאזור הגיאוגרפי "רמת מנשה", נבחרו להיות אזורי ליבה. מטרת המחקר הינה לבדוק כיצד משפיעה השתתפות הציבור על בחירת אזורי הליבה; מה מניע את התושבים בבואם לבחור שטחים לשימור באזור מחייתם וכיצד זה משפיע על אופי השטחים שנבחרו. במחקר ננקטה גישה חדשנית המשלבת שתי זוויות מחקריות שונות משתי דיסציפלינות מדעיות: מזווית מדעי האדם - מחקר התרבות, ומזווית מדעי הטבע - אקולוגיה ושמירת טבע, כשכל אחת מהן בוחנת השערות רלוונטיות באמצעות השיטות הייחודיות לה. בבסיס הגישה נמצאת ההבנה המתעצמת בדיסציפלינת שמירת הטבע כי על מנת להצליח בתוכניות שימור, יש לזהות את המשמעויות התרבותיות המוענקות לסביבה מקרב הקהילות השונות המאכלסות אותה. המחקר מתמקד בתהליך האיזוּר, הוא המהלך בו נחלק שטח המועצה לשלושה אזורים בדרגות שימור ופיתוח משתנות, כשמושא העבודה הם שטחי הליבה - האזורים בהם שמירת הטבע אמורה להיות מרבית.

במחקר התרבות יושמה שיטת המחקר האיכותנית. השערת המחקר הינה כי הגנה על שטחים שמורים באזורים בהם חיה, פועלת ומתפרנסת קהילה, גורמת לקונפליקטים העלולים להפר הן את שמירת הטבע בהם והן את דפוסי החיים הקהילתיים, בהתאם לזהות החברתית-תרבותית של הקהילות השונות החיות בשטחים הרלבנטיים. השערה נוספת היא כי שיתוף הציבור בהחלטות לגבי קביעת האזורים השמורים יעודד את שמירתם, יסייע לפתרון חלק מהקונפליקטים, ושעל מנת לשפר את תהליך שיתוף הציבור – יש להבין את העולם התרבותי המארגן את הקהילות בשטח. בכדי לעמוד על הקונפליקטים האלה ולהתחקות אחר מאפיינים ייחודיים בזהות הקהילות הללו, נערכו ארבעה-עשר ראיונות עומק עם תושבי המועצה שהשתתפו בתהליך האיזור, שיש להם נגיעה לאזורי הליבה, חלקם אף עובדים בשטחים הללו: בוקרים, נוקדים, מדריכי טיולים.

הראיונות העלו שלוש תמות מרכזיות המסבירות את העולם התרבותי המארגן את הקהילות בשטח: (1) הראשונה נוגעת לאופן בו תופסים התושבים את עצמם כבעלי ייחוד בשל היותם תושבי המרחב הכפרי. כך זוהו אלמנטים משותפים של "תחושת כפריות" אשר כלל התושבים במרחב כפרי זה מעניקים להם ערך: הבידול מהעיר (פריפריאליות), העבודה בשטח והקשר לאדמה, אידיאליזם, ציונות וסביבתנות. (2) השניה נוגעת לדפוסי הבידול של תושבי המרחב הכפרי בשלוש רמות של השתיכות: תושבי קיבוץ או מושב; התושבים המקומיים מול המבקרים הפוקדים את האזור; וההשתיכות הלאומית, המבדלת את התושבים כיהודים אל מול הערבים, תושבי המקום הקודמים ושכנים-מבקרים בהווה. (3) התמה השלישית נוגעת במהות הקהילה לנוכח תהליך האורבניזציה המתהווה באזור. תהליך זה מעלה קונפליקטים ביחס לשאלות של שימור מול פיתוח וביכולתן של הקהילות השונות להתמודד עמן.

ניתוח הממצאים מצביע על החשיבות ועל האפקטיביות של שלוש התמות הללו לגבי התכנות שמירת הטבע באזור ולפיכך מבהיר את הפוטנציאל של תהליך שיתוף הציבור בזירה הזאת. באמצעותו לומדים על החשיבות המיוחדת שיש לשטחים הפתוחים עבור תושבי המקום, ועל פרשנותם המקומית לשמירת הטבע: שמירה על השטחים הפתוחים מקבלת ערך חיובי אם היא נתפסת כהגנה על אופיו של המקום, על הזהות הכפרית, וכקו הגנה מפני הקהילות שבחוץ. הקהילות האחרות, המבקרות, מוצגות כמאיימות על המרחב מבחינות תרבותיות וסביבתיות. ערכים אלו מוצבים גבוה בתרבות המקומית, ומסקנת המחקר היא אפוא כי הם בסיס חשוב להצלחתו של הקמת המרחב הביוספרי בקרבם.

מנקודת המבט האקולוגית, השערת המחקר הינה כי כאשר משתפים ציבור בהחלטות על אזורים שמורים, תהיה פשרה במדדים אקולוגיים, כלומר, לו היו נבחרים אזורים לשימור רק על סמך מדדים אלו – האיזור היה שונה. בכדי לבדוק זאת, התמקד המחקר בשני מדדים אקולוגיים: (1) האחד מדרג את השטח על-פי איכות ערכי טבע, נוף ושטחים פתוחים, בהסתמך על הצומח במקום (להב, רמון, נזרי וספיר, 2005). (2) המדד האחר מציג דירוג של השטח על-פי עושר מינים של חולייתנים בהסתמך על מודל תפוצה (SDM: Species Distribution Model). מדד זה פותח בעבודתי לאור תצפיות בעלי חיים שנאספו במקום לאורך השנים, ולאור מידע על נתוני סביבה שנאסף באמצעות מערכת מיפוי גיאוגרפית בעזרת תוכנת Maxent (Phillips, Anderson, & Schapire, 2006), היוצרת מודל תפוצה תוך שימוש בגישת האנטרופיה המקסימלית ובכך מזהה את האזורים העשירים במגוון מינים.

על בסיס שני המדדים הללו נערך ניתוח למציאת תחומי הפער (Gap Analysis) בין האזורים המדורגים כאיכותיים על פיהם לבין שטחי הליבה, שנבחרו לשימור במרחב הביוספרי הלכה למעשה.

הניתוח אכן מצביע על פער; כלומר, האזורים שנבחרו לשימור אינם האזורים הראויים ביותר על פי המדדים האקולוגיים. על סמך ממצא זה נערכה בדיקה איכותנית נוספת, לברר מדוע האזורים הראויים יותר לא נבחרו כאזורי ליבה, זאת באמצעות ניתוח הפרוטוקולים מתהליך שיתוף הציבור והתכניות הסטטוטוריות שחלות על האזור. בדיקה זו העלתה, ראשית, כי קיימת התנגשות בין תכניות קודמות שתכליתן אינן שמירת טבע (כמו ייעור ונופש) החלות על האזורים האלו לבין תוכנית השימור, ואלו השפיעו על תהליך האיזור ותרמו ליצירת הפער. שנית, התברר שהאזורים שקבלו עדיפות באיזוּר הם השטחים הפתוחים בהם מתנהלת רעייה של תושבי האזור, ובכך גם נקבעה גמישות יתר בניהול הליבה, החורגת מכללי שמירת טבע סטנדרטיים.

שילוב המחקר משני התחומים מוביל למסקנה כי לזהות התושבים ולפרשנות שהם נותנים לשמירת הטבע באזור מגוריהם יש משקל רב מאד הן בבחירת האזורים הראויים לשימור והן ביכולת וברצון לקָדמה. לשטחים הפתוחים ולענף הרעיה מוענק ערך גבוה במיוחד בקהילה, כגורמים ערכיים מרכזיים המבנים את תחושת הזהות והשייכות בקהילה הכפרית. דבר זה מתחזק את התכנות שמירתם לאורך הדורות לצד ערכי הטבע. גם אם בחירת אזורי הליבה איננה אידאלית לאור המדדים האקולוגיים, אנו מעריכים כי יישום המודל של מרחב ביוספרי מתאים לאוכלוסיה המקומית וכפועל יוצא, אנו מאמינים כי שמירת הטבע, בגבולות הפרשנות המקומית שהיא מקבלת, תקודם באזור הזה.