בתי אדמה בישראל: מאמונה לעשייה – הגשמת חזון אקולוגי על ידי אדריכלות באדמה

בנייה מאדמה בישראל הוא שם כולל לתשע טכניקות שונות, הקיימות בישראל, שהמשותף להן הוא שימוש באדמה כחומר גלם מרכזי בבניית בתים. בנייה זו מתבססת על שימוש בחומרי גלם מקומיים, לא מתועשים ועל פיתוחים של טכניקות בנייה מסורתיות. כל אלו מאפשרים לבנייה הזו להתבצע באופן עצמאי ובאופן בלתי אמצעי המאפשר לבעלי הבית לבנות במו ידיו מחומרים טבעיים את ביתו כך שכמעט ואין צורך באנשי מקצוע. הבנייה מאדמה בטכניקות השונות מוכרת לאנושות ככל הנראה כבר 12,000 שנה Pacheco-Torgal & Jalali) 2012) ובכל זאת כיום בתים מאדמה הם אינם מחזה אופייני בישראל. למרות זאת משנות ה-80 ניתן לראות בישראל את תחילתה של מגמת בנייה מאדמה, שהולכת ומתעצמת במיוחד בעשור האחרון, בו נבנו למעלה מ- 100 מבנים מתוך סה"כ 204 מבני אדמה.

תהליך בניית בית, כל בית, הוא מסע אישי או זוגי של יצירת מרחב אינטימי המתאים לתא משפחתי ומשקף את המערכת הקונספטואלית ואת מערכת האמונות של בעלי הבית. בתוך הבחירה לבנות בית אדמה מתגלמות אידיאולוגיה ואמונה אודות תפקיד הבית המשקפות את מערכת היחסים הרצויה של האינדיבידואלים עם הבית, עם הסביבה ובינם לבין עצמם. בתקופתנו בה בטון ואספלט מציפים את המדינה לרוחבה ולאורכה הבחירה בבניית בית אדמה מעוררת השתהות וחוסר הבנה לגבי המניעים העומדים מאחוריה.

השימוש באדמה כחומר גלם מרכזי מתבסס על עקרונות של שימוש בחומר בנייה מקומי (שלא מחייב ניוד ולכן חוסך אנרגיה), חומר שמאפשר למחזר את המבנה באופן מלא לאחר תום השימוש בו ובעיקר חומר בנייה שניתן לגעת בו בידיים ללא סכנה לפגיעה בריאותית. עקרונות אלו מדגימים שלמרות שניתן להתווכח ארוכות האם בית מאדמה הוא אכן בית אקולוגי דיו או ידידותי לסביבה, המניעים של הבעלים ואנשי המקצוע לבנות אותו הם אכן מסיבות של דאגה והתחשבות בסביבה הטבעית.

הסוציולוג Giddens  Anthony בספרו 'Modernity and self-identity' מציע לנתח את העצמי ואת פיתוח הזהות העצמית לא כישות פסיבית המעוצבת ע"י השפעה חיצונית ומקומית בלבד אלא על ידי חיבור בין אלמנטים מקומיים לבין אלמנטים גלובליים – גם במובן של השפעה מהם וגם במובן של השפעה עליהם. Giddens מציע להתמקד בעצמי לא ממבט פסיכולוגי אלא מנקודת מבט הבוחנת את השפעת המודרניות על האימוץ של זהות עצמית. בספרו הוא מציע לבחון גם היבטים חומריים המאפשרים לעצב זהות עצמית מבלי לנתק אותם מתפיסה ובהתייחס למקום ולזמן כאלמנטים נזילים במציאות המודרנית. מתוך נקודת מבט אנתרופולוגית, המאמצת את הגישה הכללית שלGiddens  אני מנתחת בעבודה זו כיצד בעלי הבתים ואנשי המקצוע בתחום מבנים את זהותם באמצעות אדריכלות של בנייה מאדמה. כיצד הבחירה בחומר גלם כמו אדמה ואימוץ של טכניקות בנייה מסורתיות מאפשר להם לעצב ולייצג החוצה את זהותם. בהתבסס על התפיסה שהבית הינו התרחבות של העצמי כיוון שבחפצים מתגלם העצמי, כפי שמנתח זאת Miller  (1987), אני מציגה בעבודה זו כיצד חזון אקולוגי של אינדיבידואלים הופך לפרקטיקה אדריכלית של תכנון ובניית בתי אדמה, כשיטות בנייה מסורתיות מושאלות אשר לא נשמרו באופן מקומי בישראל.

עבודה זו מבקשת לחקור כיצד שיקולים פונקציונאליים ומניעים סימבוליים של קבוצה הטרוגנית בישראל התממשו באופן חומרי בבנייה ובאדריכלות של אדמה. כדי להבין את התופעה הזו ניתחתי את האידיאולוגיה, את התוצרים שלה (שהם כאמור בתי האדמה) ואת  היצרנים - בעלי הבתים ואנשי המקצוע השונים בתחום. כל אלו אפשרו לי לקבל תמונה רחבה על תחום הבנייה מאדמה, להגדיר אותו ולהציג את האלמנטים האידיאולוגיים העומדים מאחורי בחירה בבנייה זו. הזיהוי כיצד האידיאולוגיה באה לידי ביטוי בבנייה מספקת ידע גם עבור הדיסציפלינה התכנונית בניסיון להבין אילו עקרונות תכנוניים חשובים לאוכלוסיות המבקשות לקיים אורח חיים המשקף אג'נדה סביבתית.

את האינדיבידואלים השונים הבוחרים בבנייה מאדמה בחרתי לתאר, בדיעבד, כקהילה. הם מעולם לא ציינו שהם קהילה ולא תארו את עצמם כפעילים השותפים בזרם תפיסתי מסוים. אך כמו שמתארת זאת  Sherry Ornter קהילה בעידן הפוסט מודרניסטי אינה מחוייבת בחיבור גיאוגרפי, בהכרות אחד עם השני או אפילו בהגדרה עצמית כקהילה מספיק שיש לה חיבור, זכרון או תפיסה המחברים ביניהם ואז כנראה שהיא יכולה לחצות גם יבשות (:21997). הבחירה בבנייה מאדמה וכל ההשפעות שיש לכך על אורח החיים שלהם מייצרים אינדיבידואלים הדוגלים באמונה דומה מאוד המשקפת ערכים ועקרונות פונקציונאליים שחזרו על עצמם בכל הראיונות כמו: עשייה עצמאית (DIY- Do it yourself), התחשבות בסביבה הטבעית ובקהילה השכנה, 'שימוש מופחת' על ידי 'צרכנות חכמה', 'מחזור', 'נזק מינימאלי לסביבה' 'וחסכנות אנרגטית'. מעבר לזה היו גם היבטים סימבוליים שזיהיתי כמאפיינים את הקהילה כמו: אי שאיפה לשלמות בתהליך הבנייה, שמירה על מרקמים עגולים, שילוב של אלמנטים מסורתיים מתרבויות מגוונות בבנייה והתפיסה שתהליך הבנייה משרת הבעה עצמית ומקום לביטוי אומנותי אישי. כל אלו אותתו שמדובר בקהילה,  Ortnerמתארת זאת כ- 'Community of the mind' , קהילה לא במובן הגיאוגרפי, אלא בשותפות רעיונית לגבי תפקיד הבית והקשר בינו לבין הפרט והמשפחה, מערכת אמונות שאינה אופיינית בתרבות המערבית המודרנית (1997:13).

מתוך נקודת מבט אנתרופולוגית בחנתי את תופעת הבנייה מאדמה, את הפעילים ואנשי המקצוע בתחום ואת המשפחות שבחרו לבנות ולגור בבתי אדמה. גם אני כמו כל אחד מן הנחקרים התחלתי בלמידת התחום מקריאת ספרים ומאמרי 'עשה זאת בעצמך' של בנייה מאדמה, את כל איסוף הרקע והמידע הקיים בתחום שיבצתי בטבלאות שהיוו לי מערך של נתונים שלם אתם התכתבתי לאורך המחקר. במקביל השתתפתי בכנס מקצועי בתחום, 'אדמהיא' דרכו פרצתי אל שדה המחקר שלי ושם נפגשתי עם עשרות אנשי מקצוע בתחום. בעזרת אנשי המקצוע ביקרתי משפחות המתגוררות בבתי אדמה, ראיינתי את ההורים, ראיינתי את המתכננים והבנאים ותיעדתי את האלמנטים הארכיטקטוניים הבולטים בבתי האדמה בעזרת צלם אדריכלות שהצטרף אליי לחלק מהמסע הזה.

לאחר שסיירתי ברחבי הארץ וייצרתי מאגר נתונים של כל המבנים, המשפחות ואנשי המקצוע שנמצאו מיפיתי את המבנים על גבי מפות בהתייחס לשיטות הבולטות שחזרו על עצמן. על פי המיפוי ניתן לראות שמרבית בתי האדמה בישראל מרוכזים בשלושה ישובים מרכזיים בדרום המתמקדים בפיתוח התחום והם: קיבוץ לוטן,  צוקים ונאות סמדר אשר בכל אחד מהם נבנו למעלה מ-19 מבנים. כמו כן ניתן לראות שמרבית הפזורה של בתי האדמה היא באזורים פריפריאליים, צפונה ודרומה, בעוד במרכז ניתן למצוא בעיקר מבנים קונבנציונאליים שטויחו באדמה אך לא נבנו על פי שיטות הבנייה המסורתיות מאדמה. בחלק הראשון של העבודה ניתן למצוא ניתוח של המיפוי והצגה של שיטות הבנייה מאדמה הנפוצות ביותר בישראל, והן בסדר יורד: בנייה מחבילות קש, לבנים ובלוקים מאדמה, טיח אדמה על מבנים קונבנציונאליים, קש-קל ומחזור. בנוסף אליהן נמצאו חמש שיטות נוספות אך במבנים בודדים ולכן הן מקבלות התייחסות קצרה בעבודה זו.  

בחלק השני ניסיתי להשמיע את קולה של הקהילה הפעילה בתחום. כהקדמה לחלק זה אני פותחת בניתוח היסטורי של התפתחות האקו- פילוסופיה המספקת בסיס להתפתחות הזהות והמערכת הקונספטואלית של הקהילה שחקרתי. ההתפתחות ההיסטורית של הזרם הרומנטי ובעקבותיו האקולוגי הם אבני הבסיס לצמיחתה של האקולוגיה העמוקה המבקשת להתנתק מהזרם האנתרופוצנטרי ושמה את האדם מחוץ למרכז לצד שאר האורגניזמים והאלמנטים בעולם. מתוך השקפה זו צומחות גישות שונות המאמינות בהגנה ובשמירה על הסביבה, הבאות לידי ביטוי באורח החיים של הקהילה ובבחירת שיטות הבנייה המאפשרות להם להמשיך ולתחזק ולשמר את תפיסת עולמם. 

לתמלולי הראיונות ביצעתי ניתוח שיח והוצאתי את נקודות הדמיון שחזרו על עצמן ומתוך האלמנטים הארכיטקטוניים חילקתי למאפיינים פונקציונאליים ולמאפיינים סימבוליים של בנייה מאדמה. המאפיינים הפונקציונאליים מתייחסים לצרכי השימוש שיש לבעלי הבית מהמבנה עצמו והם מאורגנים בשלושה פרקים מרכזיים: 1. 'הבית כמחסה' - מתמקד בדגש ששמה הקהילה לתפקוד הבית כמחסה מבחינה תרמית באופן אולטימטיבי אשר אינו מצריך שימוש בעזרים טכנולוגיים למיזוגו. 2.'הבית  האקולוגי – זמניות וחיות' המציג את הארעיות של הבית באור חיובי כפי שרואה זאת הקהילה, כעונה לצורך קונספטואלי של בעליו לאפשר מחזור מלא של המבנה. 3.'המרחב הפנימי' מתמקד בשימושיות הפנימית של המבנה, החלוקה הלא שגרתית המאפיינת את מרבית הבתים, שמטרתה יצירת מרחב משותף עבור בעלי הבית שאינו מפריד את הילדים מן ההורים ואינו מספק לכל ילד חדר משלו. שלושת הפרקים הללו מדגימים מהם הצרכים המבניים של הקהילה מהבית ועשויים לספק חומר למחשבה עבור מתכננים המעוניינים לענות על הדרישות של לקוחות מן הסוג הזה.

המאפיינים הסימבוליים מתייחסים להיבטים תפיסתיים, רגשיים ורוחניים ולאלמנטים עיצובים מסורתיים שבלטו במבנים עצמם ובתיאורים שעלו מתוך הראיונות. בחלק זה התמקדתי בשתי נקודות מרכזיות שנפרטו לתתי פרקים רבים והן 'הבית כאומנות' 'והבית הקוסמולוגי'. בבית כאומנות אביא דוגמאות של תכנון רך ועגול ושל המרקמים הנוצרים מבנייה מאדמה בשילוב עם אלמנטים מסורתיים, כמו משרביות ונישות. בנוסף אציג אופי של עבודה המאפשר לטעות, לתקן ומותיר פתיחות גם לאי- דיוק בתהליך היצירה של המבנה. בעזרת האלמנטים הללו אציג בעבודה ניתוח של תפיסת העולם של הבעלים והיוצרים בתחום המחפשים אחר תהליך יצירה אומנותי במהלך הבנייה המאפשר חקירה עצמית של טעמים וחומרים בהם שלובה גישה הרודפת אחר עשייה עצמאית, משיכה לתרבויות מסורתיות והרבה אהבה לטבע.