רמת אביב א' - שכונה בת קיימא

עד שנות ה-90 של המאה הקודמת, עסקו הוגים שונים בהבטים מוגבלים של תכנון בר קיימא: השפעת האדם, התעשייה והבנייה על איכות הסביבה הפיזית.  תכנון בר קיימא התבסס על מודל "ארקדיה", מודל של השתלבות האדם בטבע. לפי מודל זה, האדם בעידן המודרני איבד את הידע וההבנה של סביבתו הטבעית ואת גופי הידע שקהילות הילידים העבירו מדור לדור, ידע שאפשר להם לחיות בהרמוניה עם נוף מגוריהם המקומי.  

בשנים האחרונות התפתחה התייחסות רחבה יותר לנושא התכנון המקיים, התייחסות המבוססת על מודל אוטופי ולא ארקדי. לפי מודל זה, תכנון בר קיימא כולל התייחסות לקיימות סביבתית, לשגשוג כלכלי, לצדק חברתי ולשיתוף הציבור.  מחקר זה מסתמך על ההתייחסות הרחבה לתכנון המקיים ומדגים תפיסה זו במקרה בוחן של תכנון שכונת רמת אביב א' בתל אביב, שכונה שתוכננה ונבנתה בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה. 

המחקר שופך אור על פרק חשוב בתכנון העירוני בישראל. שכונת רמת אביב א' תוכננה ונבנתה במסגרת פרויקט מסיבי של דיור ציבורי, מיד לאחר הקמת מדינת ישראל. המחקר טוען כי המתכננים קיבלו החלטות תכנוניות, לפעמים בעלות חזון, לטיפוח האקולוגיה הסביבתית העירונית, החלטות שקידמו שגשוג כלכלי. החלטות אלה יצרו את התשתית ליציבות חברתית, שעודדה את השתתפות הקהילה בניהול השכונה, ותמכו בערכי המתכננים של צדק חברתי. העבודה מדגימה מתודולוגיה להערכה של שכונות מגורים, ושואפת לזהות מספר לקחים מעשיים הניתנים ליישום בפועל בתכנון עירוני עכשווי.