רשמים בעקבות סיור 'סביבה חוצת גבולות'

מאת: אליאב שטול-טראורינג 
יוני 2013

במשך לימודי בבית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר בשנה האחרונה, נחשפתי לאינספור סכנות סביבתיות, גלובליות ומקומיות: זיהום מקורות מים, אובדן הדגה בים, פליטות רעילות, אובדן בתי גידול ועוד. בתחילת החודש השתתפתי יחד עם מספר סטודנטים נוספים מבית הספר בסיור בירדן ובישראל. הסיור, שאורגן על-ידי בית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר בשיתוף עם ה-Earth Institute של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, חיזק את תפישתי כי איננו יכולים להפריד בעיות סביבתיות מהקשרן במציאות הפוליטית הסבוכה שבה אנו חיים. יתרה מכך, התבהר לי כי המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני הינו מכשול משמעותי לפתרון בעיות סביבתיות מרכזיות אשר ניצבות לפנינו, כדוגמת זיהום מי התהום ונחלי הארץ. גורלנו וגורל הטבע ומשאביו קלועים בגורל הסכסוך.

הסיור הביא תשעה סטודנטים מבריקים מאוניברסיטת קולומביה, המגיעים ממספר דיסציפלינות שונות כגון בריאות הציבור, ניהול בר-קיימא, תכנון עירוני, אנרגיה, אקלים, מדיניות סביבה ועוד, לסיור של שבועיים שמחציתו בירדן ומחציתו בישראל. חמישה סטודנטים מבית הספר פורטר ואני ביניהם, הצטרפו אליהם לשלושה ימים בירדן ושמונה ימים בישראל. בירדן ביקרנו באתרים יפהפיים (דהאנה, ואדי פיינן, פטרה ועקבה) ולמדנו על אקו-טוריזם כדרך לעידוד שימור טבע. התרשמתי שהמציאות הפוליטית הסבוכה איננה מאפשרת התייחסות הולמת לבעיות הסביבתיות, ובראשן מחסור המים הקשה (בחלקים מירדן מקבלים התושבים מים רק פעם בשבוע). בשיחות עם המדריך הירדני חזרה ועלתה הסברה כי "בעיות המים ייפתרו רק בשיתוף פעולה אזורי - ירדני, ישראלי, פלסטיני, סורי ולבנוני."

בישראל, ביקרנו באתרים מאילת ועד הגולן במכון הערבה שבקטורה, במעלה אדומים, בירושלים, בתל אביב-יפו, באום אל-פחם, בברטעה (שחצי מתושביה אזרחי ישראל וחצי מהם תושבי הרשות הפלסטינית), בסכנין, וב"אי השלום" שבנהריים. אחת התחנות האחרונות הייתה בסכר אלומות החוסם את זרימת מי הירדן הדרומי, שמוחלפים על ידי מי המוביל המלוח וביוב לא מטופל. עם זאת, ראינו שם גם ניצני תקווה: לאחר הפוגה של 50 שנה החלו מחודש מאי האחרון להזרים דרך הסכר מים שפירים מהכנרת לאפיק נהר הירדן הדרומי.

במהלך הסיור נפגשנו עם ישראלים ופלסטינים - אקדמאים, מדענים, אנשי ארגוני הסביבה, ואפילו מנהלי המשא ומתן בנושא הסביבה בין ישראל והרשות הפלסטינית. כל אחד מהם סיפר סיפור שונה לחלוטין, החל מהעובדות וכלה בראיית העולם, אך מסר אחד היה משותף לכולם: כל ניסיון לפתור בעיות סביבתיות משותפות (כגון זרימת ביוב לא מטופל שמגיע לנחלים, וטיפול לא מבוקר באשפה), נתקע במחסום הפוליטי שאינו מאפשר את יישום הפתרונות, גם כשהמשאבים והטכנולוגיה זמינים.

בימים שבילינו יחד בנסיעות הארוכות והארוחות המשביעות התקרבנו זה לזה ועברנו יחד חוויה מעצבת, מעוררת ומשמעותית. ההרגשה הרווחת בזמן הסיור הייתה שמורכבות המציאות הפוליטית מרחיקה את הפתרונות הנדרשים מהישג יד, הרי גם המומחים אינם אופטימיים. אפילו במקומות שבהם מתקיים שיתוף פעולה ישראלי-ירדני מוצלח לשמירת הסביבה, הגורמים המעורבים נמנעים מפרסומו מחשש לביטול הפרויקט. להפתעתי, דווקא ביום האחרון של הסיור, בעת סיכומו, הביעו חלק מהסטודנטים מניו-יורק אופטימיות יחד  עם רצון לחזור להתעמק ולהתעסק בנושא תוך שיתוף פעולה.  

אני מקווה שבשנה הבאה יצטרפו לסיור סטודנטים נוספים מהאזור כולו. אולי הדבר יתרום ליצירת תשתית לשיתוף פעולה רחב יותר, בין-אזורי, שחשובה כל כך לקידום הסוגיות הסביבתיות הבוערות שעל הפרק.