סביבה, בניית שלום ועשיית שלום במזרח התיכון: בחינת הצעות לפארקי שלום לאורך גבולות ישראל ומדינות ערב

עבודת מחקר זו מנתחת את יחסי הגומלין שבין סביבה ופעילות סביבתית לקידום שלום במזרח התיכון, כפי שאלו באו לידי ביטוי בנסיונות להקמת פארקים של שלום לאורך גבולות ישראל בין השנים 1977 ל-2011 . העבודה בוחנת את הפוטנציאל הטמון בנושאי הסביבה לשמש כזרז בתהליכי שלום ובאופן משני את הפוטנציאל הטמון בתהליך שלום לקידום סביבתנות. העבודה דנה בכוח הפוליטי שניתן לסביבה באותן יוזמות חוצות גבולות ובוחן את תפקידם של ארגונים ממשלתיים, ארגונים בלתי ממשלתיים ופרטים בקידומם. עבודת המחקר מקדמת את ההיסטוריה הסביבתית ואת הנרטיב ההיסטורי של המזרח התיכון בהתייחס לסביבה על ידי הצגת מידע חדש אודות הקשר שלום-סביבה והתגלמותו במספר רב של מקרי חקר 

העבודה מתמקדת בקונספט פארקי שלום (peace parks)  שהינם איזורי טבע מוגנים חוצי גבולות , שמטרתם שימור טבע וקידום יחסי שלום. קונספט זה, שזוכה לתמיכה ופופולאריות גוברת בעולם, משמש בעבודה זו ככלי תמטי-אנאליטי המאפשר לסקור, ללמוד ולנתח את הפוטנציאל הטמון בסביבה המחקר .(environmental peacemaking and peacebuilding) עבור תהליכי עשיית ובניית שלום חושף ההיסטורית ודן במעל עשרים יוזמות להקמת פארקי שלום לאורך גבולות ישראל (מתוכם רק אחת יצאה לפועל) שקודמו על ידי משרדי ממשלה, ארגונים לא ממשלתיים ויזמים פרטיים. הוא מתמקד בשני מקרי חקר עיקריים וייחודיים: האחד, היוזמה להקים פארק שלום בדרום חצי-האי סיני, שהיוותה חלק מתהליך רחב של פעילות לשמירת טבע באיזור כפועל יוצא של תהליך השלום הישראלי -מצרי. השני, רצף יוזמות להקמת פארק שלום ברמת הגולן כחלק מתהליכי משא ומתן רשמיים ולא רשמיים בין ישראל לסוריה.

המסגרת האנליטית למחקר מבוססת בעיקרה על על כתבי עשיית שלום באמצעות הסביבה ספרות תיאורטית מתהווה שעומדת על הקשר בין סביבה ליישוב ,(Environmental Peacemaking)
(Conca and Dabelko, 2002; Ali, 2007; Dabelko, 2008; Jensen and Lonergan, סכסוכים 2012 . ספרות זו מתפתחת ברובה על בסיס מקרי -חקר ועבודת שדה של חוקרים ממגוון דיסיפלינות, ) וקשורה בטבורה לתהליכי חקר ולמידה דומים המתבצעים בקרב ארגוני האו"ם. כתבים אלו מניחים כי לסביבה מאפיינים אינהרנטיים שהופכים אותה ליעילה עבור מיתון סכסוכים ופתרונם וכן עבור שיתוף פעולה חוצה גבולות ותהליכי שלום. אפיונים אלו נובעים מהעובדה כי לרב בעיות ואיומים סביבתיים אינם נעצרים בגבולות פוליטיים וכי הפתרון להם דורש תהליך ופרספקטיבה ארוכי טווח ושיתוף מומחים ממגוון דיסיפלינות. כתוצאה מכך, פרוייקטים סביבתיים חוצי גבולות יכולים לשמש כתמריץ טוב לשיתוף פעולה א -פוליטי בין צדדים יריבים גם כיוון שבמהלכם דיאלוג ארוך טווח עשוי להתפתח בין אנשי סביבה ומומחים שונים. דיאלוג זה, בתורו, עשוי לתרום לשלום. פארקים של שלום, ככלי ספציפי של עשיית שלום באמצעות הסביבה, מיישם וממחיש תפישה זו על ידי מטרות קונקרטיות העוסקות בניהול הטבע ומרחיב את הרב-דיסיפלינריות על ידי עיסוק בנושאים של מחייה, גבולות, ריבונות, קיימות, תיירות, פיתוח ועוד.

ההקשר למחקר זה גלובלי ולוקאלי כאחד. בעשורים האחרונים יוזמות שימור טבע חוצות גבולות שמטרתן הגנה על המגוון הביולוגי לצד טיפוח קהילות מקומיות הפכו נפוצות והן מקבלות תמיכה ומימון מסוכניות בינלאומיות. במקביל, לאורך השנים, גבר הקונצנזוס בקרב קובעי מדיניות ומומחים שונים שטוענים כי נושאי הסביבה יכולים להיות בעלי תפקיד ביציבות יחסים בינלאומיים ובקידום שלום. יתרה מכך, תהליכים אלו מקבילים להתפתחויות גלובליות שחלו בתפישה של גבולות, אלו השתנו מגבולות נוקשים ובלתי חדירים ליותר גמישים ופתוחים. מקומית, תהליך השלום בין ישראל למדינות ערב החל בשנת 1977 . בתחילתו, הוא כמעט ולא כלל התייחסות לנושאי הסביבה אך עם הזמן אלו תפסו נתח משמעותי יותר בתהליכי המשא ומתן ובמהלך שנות התשעים תקוות ל"מזרח תיכון חדש וירוק" היוו חלק מלקסיקון תהליך השלום. לפיכך, בשיא התהליך (תקופה המכונה "אופוריית השלום"), תוכניות סביבתיות חוצות גבול שגשגו. בסוף שנות התשעים חל מפנה ביחסים האיזוריים ובעשור שלאחר מכן קרס תהליך השלום המזרח תיכוני.

מבנה העבודה מתבסס על שלושה פרקי מחקר עקריים. 

הפרק הראשון מספק מבט-על אודות הצעות השונות לפארקי שלום בגבולות ישראל והקונטקסט ההיסטורי -פוליטי הרלוונטי להן. הוא פורט עבור כל אחת מההצעות את הרציונל, המטרות, ההיקף,
המעורבים, והאופן בו נושאי הגבולות והריבונות עולים בהן. הוא דן בהתאמת קונספט הפארקים למציאות הישראלית-ערבית, בתפקיד המוסדות והפרטים שעסקו בקידום הקונספט ובנושא הגבולות
כמרכזי לו.

הפרק השני מתמקד בנסיונות לקידום שימור טבע בחצי -האי סיני, שכללו הצעה לפארק שלום, במהלך השנים הראשונות לתהליך השלום הישראלי מצרי ( 1977-1983 ). חלקו המרכזי חושף את סיפורם של סביבתנים ישראלים שהוצבו בסיני משך שנות השלטון הישראלי ואת פעולותיהם להמשך שמירת הטבע בסיני בתקופה האמורה (לפני ואחרי הנסיגה הישראלית מסיני). הפרק דן ביחסים הישירים שהתקיימו בין סביבתנים ישראלים למצריים וביחסים העקיפים והמתווכחים על ידי סביבתנים וגופי סביבה מהעולם.

לאורך הפרק מוצגות התפתחויות בסביבתנות המצרית שהתרחשו באותן שנים. ניתוח הפרק עוסק בהזדמנויות הסביבתיות והפוליטיות הקיימות במצבי פוסט-קונפליקט והוא עושה זאת באמצעות שימוש Advocacy (Keck and Sikkink, 1998; Eyal and Buchholz, 2010) ) בתיאוריית רשתות סינגור (Peet & Watts (1996) in:Gilbert, Environmental Imaginaries) ודמיון סביבתי (Networks 2010 ) בנוסף לתיאוריות עשיית השלום באמצעות הסביבה. ; Davis and Burke‐III, 2011)

הפרק השלישי מתייחס לרצף של הצעות להקמת פארק שלום ברמת הגולן בין 1994-2009 ומציב אותן בקונטקסט הפוליטי והסביבתי הרלוונטי. הוא מתמקד בשאיפות לבניית שלום ולעשיית שלום הגלומות בהצעות אלו ודן ביתרונות ובחסרונות הסביבתיים והפוליטיים הנובעים מהם, ברשתות ובאינדיווידאולים המעורבים, בשיח הסביבתי ובכוחו הפוליטי.

המאפיינים היחודיים לכל אחד מפרקי המחקר, הגיאוגרפיות, מסגרות הזמן ונקודות המבט השונות משלימים זה את זה ומספקים תמונה הוליסטית ורחבה של הזיקה הרב כוונית שבין סביבה לשלום כפי שבאה לידי ביטוי משך השנים לאורך גבולות ישראל.

מתודולוגיית המחקר איכותנית ולפיכךל הוא נשען על חומרים ראשוניים ומשניים ועל ראיונות עם אנשי מפתח המעורבים במקרי החקר. הפרספקטיבה המרכזית למחקר היא ישראלית ונשענת על מקורות ישראליים, ומשלימה אותה פרספקטיבה בינלאומית.

התרומה המדעית של העבודה ממוקמת בספירות היסטוריות ואנליטיות, והיא עונה על כמה פערי ידע. ראשית, היא תורמת להיסטוריוגרפיה של הסביבה במזרח התיכון בחיתוך רוחב עם תהליכים פוליטיים. כתוצאה, נוצרת נקודת מבט ייחודית בשיח הרווי אודות ההיסטוריה, הפוליטיקה ונסיונות יישוב הסכסוכים במזרח התיכון ופרספקטיבה שונה על קבוצות מומחים המעורבות, או עשויות להיות מעורבות, בהתרת הקונפליקט הישראלי-ערבי.

שנית, הנחות היסוד של ספרות עשיית השלום באמצעות הסביבה בנוגע לתפקיד הסביבה כזרז לתהליכי שלום אינן מגובות דיין במחקר אמפירי שיטתי אודות הדרכים בהם הזיקה בין שלום לסביבה באה לידי ביטוי. עבודה זאת מסייעת במילוי פער ידע זה בשתי דרכים עיקריות:

האחת, בהרחבת הקורפוס במקרי חקר אשר מחזקים או מחדדים את הנחות היסוד של הספרות. בעיקר, המחקר דן בחשיבות הפוליטית של פארקי שלום לתהליכי שלום שהינה סוגייה שאינה מטופלת דייה בספרות (בניגוד, לדוגמא, לתרומת פארקי שלום לשימור טבע או לפיתוח תיירותי). על אף שרב יוזמות הפארקים המוצגות לא יצאו לפועל, המחקר, באמצעות הבירור אודות כיצד, מדוע, מתי ומי קידם ותכנן פארקים אלו, מסייע בהבנת נסיון העבר ומניח את היתדות להבנת מקרים נוספים בעתיד. בנוסף, ספרות עשיית השלום באמצעות הסביבה כמעט ולא עסקה באיזור המזרח התיכון (מלבד בנושא המים), בייחוד בהתייחס לקונספט פארק השלום.

השניה, המחקר ממוקד בזיקה שבין סביבה ושלום, בניגוד למיקוד ולכתיבה הרווחת אודות הקשר שבין סביבה וסכסוך. הוא אמנם מתייחס לנזקים פוטנציאליים לסביבה כתוצאה מתהליכי שלום (בייחוד בהתייחס לחצי-האי סיני) אך בעיקר מתמקד באספקטים ובהזדמנויות החיוביות לניהול סביבתי משופר ולשיתוף פעולה חוצה גבולות כתוצאה מהם. זאת ועוד, המחקר מדגים תהליכי בניית ועשיית שלום באמצעות הסביבה בנקודות זמן שונות ביחס לתהליך יישוב הסכסוך (לפני, במהלך מו"מ ולאחר חתימת הסכם שלום) ומספק תמונה רחבה אודות היבט זה.

ממצאי ומסקנות המחקר מורכבים ושלובים. המקרים הנבדקים מראים שקבוצות רבות הכירו בפוטנציאל של יוזמות סביבתיות חוצות גבולות להשפיע על השלום ופעלו לקידומן. אף על פי כן, בפועל, יוזמות אלו לא היו בעלות כוח פוליטי מספק על מנת לגבור על מכשולים פוליטיים ולכן הפוטנציאל שלהם נשאר ברובו לא ממומש. למרות זאת, המקרים, ובראשם מקרה חצי-האי סיני, מורים על ההשפעה הישירה והחיובית של השלום על פיתוח סביבתנות. בהתחשב בכך שמודל מוצלח של פארקי שלום באיזור המזרח התיכון אינו בנמצא, הישנות החוזרת של יוזמות אלו על ידי שחקנים מגוונים משקפת ומאירה חיובית את הפוטנציאל הנרחב של הקונספט ומעניקה לו כוח כמודל עתידי ליחסים חוצי גבולות. עם זאת, הכשלונות החוזרים יכולים להורות על כך שהמודל
אינו מתאים למציאות האיזורית. המחקר מאשש הבחנות קודמות אודות קונספט הפארק כפתרון פופולארי שמאומץ על ידי רבים בעולם לחיזוק יחסים חוצי גבולות. עם זאת, המחקר אינו יכול לתמוך, לשלול או להעריך את התרומה האפשרית של פארקים מסוג זה לשימור טבע או לשלום. בנוסף, המחקר מוצא שההצעות החוזרות להקמת פארקי שלום לא היו תופעות אידיוסינקרטיות אלא, לעיתים, היו מופעים לוקאלים שקשורים בתופעות רחבות יותר ובטרנדים גלובליים של שימור טבע, הסרת גבולות וגלובליזציה. ,(de-bordering)

המחקר מדגים את הזיקה הרב-כוונית בין שלום וסביבה (מי משפיע על מי) בנקודות זמן שונות ביחס לתהליך פתרון הסכסוך. בעוד שרב יוזמות פארקי השלום נבעו כתוצאה מתהליכי השלום עצמם והינן תוצרים שלאחר (פוסט) קונפליקט, הן לכשעצמן כוונו להוות כלי שיחזק ויתמוך בשלום בשנית. הצעות הפארקים ברמת הגולן הן ייחודיות במובן שהן מייצגות תוכניות קדם-הסכמיות שמוצעות כחלק מהפתרון לסכסוך המדיני ולא לאחריו. הן מיועדות הן לשלב התהליך עצמו (שלב עשיית שלום) והן לאחריו כאמצעי לחיזוק השלום (שלב בניית השלום). מקרה החקר של סיני מציג את הזיקה הדו כיוונית המלאה של השלום והסביבה: הסכם השלום בין ישראל למצרים הביא לתחזיות פיתוח מואץ (תיירותי ואחר) שהשיתו איומיים סביבתיים חדשים על האיזור. איומים אלו, בתורם, יצרו תמריץ בקרב סביבתנים ישראלים ליצור שיתופי פעולה חוצי גבולות שתרמו הלכה למעשה לשינוי בסביבתנות המצרית ולשימור טבע בסיני. בין הצעותיהם היתה גם הצעה לפארק שלום בדרום סיני, שלכשעצמו יועד לחזק את השלום. תוצאות פעולותיהם, ברמה מסויימת, תרמו לשימור טבע ולחיזוק הסביבתנות באיזור אשר השפיעו באופן חיובי על המשך תיירות חוצת גבולות בין המדינות, ולפיכך על השלום.

העבודה מספקת תמיכה, הוכחות ומודיפיקציות תיאורטיות למספר הנחות יסוד המופיעות בספרות עשיית שלום באמצעות הסביבה. היא תומכת בהנחה שסביבה יכולה לייצר ולהוות פלטפורמה לדיאלוג חוצה גבולות. בעוד שהספרות מדגישה את הצורך לשיתוף ויצירת אמון הן בקרב הרמה הממשלתית והן בקרב קבוצות אזרחיות על מנת שפלטפורמות שכאלה תצלחנה, מחקר זה מוצא שהרמה הממשלתית- פורמלית היא קריטית להצלחת יוזמות. יתרה מכך, העבודה מטילה ספק באפקטיביות של פלטפורמה זו לגבור על זעזועים פוליטיים. העבודה מאששת, מדגימה, מדגישה ומפתחת את תפקיד אנשי הסביבה (מומחים שונים העוסקים בשימור טבע, מדיניות, ניהול ותכנון סביבתי) כמקדמי שלום  (peacemakers). בנוסף, העבודה מאששת את הנחת הספרות כי תקופת הפוסט-קונפליקט מתאימה במיוחד לקידום יוזמות חוצות גבול ייחודיות. תקופה זו, שמאופיינת כלא-יציבה פוליטית, מספקת חלון הזדמנויות להצגת עקרונות חדשים ולקידום פרקטיקות חדשניות באופנים שהיו קשים ליישום פוליטי בתקופה אחרת, יציבה יותר.

זאת ועוד, העבודה מחזקת ומדגימה תופעה ידועה בקרב מוסדות ופרטים הנוטים להמנע מהדגשת אספקטים פוליטיים או להמנע מפוליטיזציה של פרוייקטים סביבתיים, הגם שבמוצהר מטרתם קידום
מטרה פוליטית. ולבסוף, העבודה מאששת את ההנחה שזיהוי בעיות ואיומים סביבתיים משותפים מביאה לנכונות גבוהה יותר ולפרודוקטיביות בשיתוף פעולה חוצה גבולות, זאת לעומת פעילות משותפת למטרת פרוייקט פוזיטיבי (שאינו מבוסס על אלמנט בעייתי שיש צורך במניעתו). עובדה זו מהווה חסרון עבור הקמה ופיתוח פארקי שלום בשל העובדה שאלו, בהגדרה, אינם מכוונים לפתרון בעיות ואיומים אלא לשיתוף פעולה שמכוון למטרות פוזיטיביסטיות. בעוד שהמחקר תומך בהנחה האמורה (ואכן היוזמות שכללו במטרותיהן טיפול בבעיה סביבתית היו בקרב המתקדמות יותר), הוא גם מדגים כיצד פארק שלום עשוי להוות דרך משותפת להתמודדות עם איום סביבתי חד-צדדי (שאינו משותף).

התובנה האחרונה מתמקדת באופן בו הסביבה נתפשת בקרב הציבור ובקרב מקבלי החלטות ובפוטנציאל הפוליטי שטמון בכך. סביבתנות איזורית התפתחה משמעותית בתקופת תהליך השלום של שנות התשעים ובאה לידי ביטוי באמצעות מיזמים רבים חוצי גבול, בהם יוזמות פארקי השלום. מופעים אלו מעידים על נטייה כללית (או לכל הפחות נטייה ישראלית) להעניק לסביבה, הגם שאינסטורנמנטלית, כוח כמוקד לשיתופי פעולה חוצי גבולות. אינסטרומנטליזם זה (השימוש בסביבה במטרה להשיג מטרות פוליטיות שונות), קשור לאופן שבו הסביבה נתפשת על ידי סביבתנים, מעצבי מדיניות והציבור בכללותו. עבודה זו מדגימה את ההכרה (של מעצבי מדיניות ומנהלי מו"מ) במקום אותו תופשת הסביבה בתודעת הציבור. במילים אחרות, העבודה מורה על ההכרה של מקבלי החלטות בתפישות הסביבתיות של הציבור ככוח פוליטי פוטנציאלי, כזה שעשוי לשמש ולתרום לתהליכי בניית ועשיית שלום. החדשנות העולה כאן מצוייה בשימוש, או בשימוש הפוטנציאלי, של תפישות סביבתיות לצרכים פוליטיים של קידום שלום.

על מנת להבין לעומקה את הדרך שבה תפישות סביתיות תורגמו לעשייה פוליטית, העבודה מצביעה על שימוש בנושאים מתווכים. נושאי השלום, הקונפליקט ושימור טבע עובדו פעמים רבות דרך פריזמות של דמיון סביבתי, אתוס לאומי, זכרון, הנצחה ונוסטלגיה. עיבוד זה אינו מייצר יחס ישר בין הנושאים, אולם במשולב הם שימשו חלק מהרציונל, ההצדקה והאימוץ הקונספטואלי של פארקי השלום.