צדק חלוקתי גלובלי באקלים משתנה

פליטה של גזי החממה בעיקר מהמדינות המתועשות העשירות הביאה לעלייה ממוצעת של 0.85 מעלות צלזיוס בטמפרטורה הממוצעת בכדור הארץ בין השנים 1880 ל – 2012. עלייה זו הביא לגלי חום קיצוניים ולתופעות כמו בצורות, סופות גשמים, הידלדלות מקורות מים זמינים, התפרצות מחלות, ירידה במגוון הביולוגי. על פי התחזיות של הפאנל הבין-ממשלתי להתחממות אקלים, אם לא ינקטו אמצעים על מנת להיערך לאסונות הצפויים, הפגיעה בחיי אדם ובתשתיות הבסיסיות עלולה להיות משמעותית.

כחלק בלתי מפליטות גזי החממה עלתה מאוד רמת החיים והרווחה במדינות העשירות. תרומת המדינות העניות להצטברות גזי החממה הייתה שולית עד כה, ורמת החיים בהן נמוכה בהתאמה. גם בלי קשר לתהליכים של פליטות גזי חממה, אי השוויון הקיים בין המדינות העשירות למדינות העניות בכל תחומי החיים כגון חינוך, בריאות, או תזונה הוא קיצוני ובלתי נסבל. מגמות של עיור וחשיפה לתרבות המערב, ממריצות את המדינות העניות לבנות במהירות תחנות כוח על מנת לחבר אוכלוסיות נרחבות לרשת החשמל. הסכנה הנשקפת היא, שאם תמוצה הקיבולת האטמוספירית לקליטת חום, בין אם תיגרם על ידי המשך פליטות גזי חממה מהמדינות העשירות, ובין אם תיגרם על ידי פיתוח מואץ של המדינות העניות, קצב ההתחממות והיקף השינויים האקלימיים ייצאו מכלל שליטה.

בפרוטוקול קיוטו (1997), נקבע מנגנון של סחר בגזי חממה, תוך אבחנה ברורה בין מדינות עשירות ומתועשות, לבין מדינות מתפתחות ועניות. הסדר העולמי בפרוטוקול קיוטו עוצב כך שהשיח בעניין החלוקה של העלויות והתועלות של הכיור האטמוספרי מאורגן, מפוקח ונשלט על ידי המדינות העשירות המתועשות. חלוקה גלובלית של המשאב האטמוספירי נתפסת עדיין כעניין של צדקה או כדבר שתלוי בנדיבות של המדינות העשירות השולטות בעולם, לטוב או לרע. באותה מידה, הנטל הגלובלי להפחית פליטות של גזי חממה, נשאר נתון לרצונן הטוב של המדינות העשירות.

אחד מהניסיונות המרכזיים לגבש הסדר שימשיך את זה שהושג בקיוטו, היה בשנת 2009בוועידת קופנהגן. ועידה זו כמו אלו שבאו אחריה, נכשלה בעיקר עקב חוסר הנכונות של המדינות העשירות לשתף את המדינות העניות בכינון סדר עולמי  חדש מתוך כוונה לשמר את מוקדי הכח והעליונות בידיהן, וסירובן לתפוס את המדינות המתפתחות כשחקניות בעלות כוח שווה בדיוני האקלים. נוצר מצב של ניגוד אינטרסים בין המדינות העשירות, המעוניינות לשמר את ההגמוניה שלהם בקבלת החלטות בינלאומיות בנושאים אקלימיים, לבין המדינות העניות שרוצות להביא לפיתוח מהיר של מקורות אנרגיה זולים וזמינים.

מתוך תפיסה שהמשאב האטמוספירי הוא בר המרה למשאבים אחרים, נראה שהדרך היחידה למנוע מהמדינות המתפתחות לפתח תחנות כוח בצורה בלתי מבוקרת ולהגדיל את פליטות הפחמן הדו חמצני לאטמוספירה בצורה משמעותית, היא לחלוק משאבים אחרים במקום המשאב האטמוספירי. ההיקף של חלוקת המשאבים צריך להיות בשיעור אקוויוולנטי לזה של החלק היחסי שיש למדינות המתפתחות במשאב האטמוספירי.

לאור תפיסה התומכת בהחלת כללים של צדק חלוקתי במישור הגלובלי, מובאת הצעה חדשה להצדקת החלת חובות של צדק חלוקתי גלובלי המכונה– 'צדק כשותפות גורל גלובלית'. הסיכון הקיומי הגלובלי הנשקף מפיתוח מואץ של המדינות המתפתחות, הופך האינטרס של כל המדינות וכל האנשים במדינות העולם למשותף, ולכן חלוקה גלובלית של משאבים אקלימיים כמו גם משאבים אחרים היא הפתרון ההוגן והצודק ביותר בנסיבות של שינויים אקלימיים. תפיסה כזו, יכולה להפוך את הצורך בחלוקת המשאב האקלימי כמנוף להטלת חובה של צדק חלוקתי גלובלי כולל.

מצגת ההרצאה