"רבותי א-היסטוריה חוזרת! בתכניות ההתערבות לפיתוח בקעת בית נטופה/סהל אלבטוף"

פרק מתוך הדוקטורט –  

Seeing Sustainable Agriculture Like A State: Israel and the Arab Palestinian Citizens”"
 

מחקר זה עוסק בחדירתה של הפרדיגמה לֵחקלאות בת קיימא אל המדיניות הציבורית בחקלאות בישראל ובהשלכותיה על הערבים פלסטינים אזרחי ישראל. בהרצאה אערוך  ניתוח של התהליכים התכנוניים הכרוכים בייצורה ועיצובה של המדיניות לחקלאות בת קיימא במקרה של בית נטופה/סהל אלבטוף אשר בגליל התחתון.  בקעה חקלאית זו מגלמת נופים וערכי טבע שהפכו לנדירים בישראל, והינה בבחינת "הביצה האחרונה שלא יובשה". על פיתוחה של הבקעה ניטש קונפליקט רב שנים המגלם בחובו את רווחת החקלאים ובעלי האדמות ורצונם לזכות בפיתוח חקלאי ראוי ושוויוני מחד לבין שימור ערכי הטבע והנוף כבעלי ערך ציבורי מאידך. לאחרונה, גופים ממשלתיים מקדמים תכנית פיתח מרחבית כוללנית לבקעה בתקווה שהתערבות תכנונית רחבה בראי התפישה של פיתוח בר קיימא תביא לפתרון הקונפליקט. 

ההרצאה מתחקה אחר תהליכי עיצוב המדיניות התכנונית באמצעות עבודת שדה אתנוגרפית, ראיונות עומק וניתוח טקסטים. המהלך האנליטי שאציג שואב השראה ממודלים של ביקורת במדע המדינה ובאנתרופולוגיה העוסקים בשלטון המומחים ובהבניית "האחר".  הטענה שאציג הינו כי הזמן הפך להיות לכלי לשליטה כפול במרחב: שליטה בירוקרטית בתהליכי תכנון ושליטה סימבולית של הבניית האחר כ"מסורתי" המתקיים על אופק זמן שונה משל המתכננים. כך, הזמן הפך בפועל לשחקן במרחב ומשפיע על היכולת ליישם בו תהליכי מדיניות התכנון. תהליכי התמשכות המדיניות משמשים לידיהם של גורמים המעוניינים לדחות את פיתוח הבקעה.